בית ספר וההכנה לחיים

אחת הטענות הנפוצות כלפי ביה"ס הדמוקרטי היא שבי"ס שהוא כ"כ שונה מבתי הספר הרגילים קיים בתוך בועה, שהוא מנותק מהמציאות שמחוץ לבועה (או החממה), וכאשר הילדים יעזבו את ביה"ס הם יחטפו שוק מהחיים שמחכים להם שם, הטענות הסמויות בתוך הטענה הזו הן: 1. אסור לסטות מהדרך שבה כולם הולכים - לסטיה כזו תהיינה תוצאות מסוכנות. 2. בי"ס דמוקרטי אינו משקף את החיים במדינה דמוקרטית, ובי"ס דיקטטורי כן משקף את החיים במדינה דמוקרטית. 3. החיים בבית הספר הדמוקרטי הם חיים קלים ונעימים, והחיים בעולם הם קשים ואכזריים. 4. כל מה שקורה בחייו של אדם עד גיל שמונה עשרה אינו נקרא חיים, החיים למעשה מתחילים בגיל שמונה עשרה. לכן את שמונה עשרה השנים הראשונות צריך הילד או הנער להעביר באופן שיהיה דומה ביותר לחיים האמתיים, אז הוא יהיה מוכן לחיים האלו כאשר הם יתחילו. ננסה כעת להתמודד עם כל הטענות הסמויות הללו, אחת לאחת: 1. מותר לסטות מהדרך בה הולכים כולם. צריך לזכור שהדרך בה הולכים כולם יכולה לפעמים להיות הדרך הנוחה והבטוחה ביותר, ואין צורך ללכת בדרכים פרטיות בכל מקרה ובכל עניין. אלא שלפעמים הדרך הזו הקלה והבטוחה איננה מתאימה לכל אחד, ודווקא הביטחון שהיא מספקת הוא כוזב, ובסופו של עניין ההליכה בה תוביל לתוצאות שאינן רצויות לכל אחד. לסכנה הגדולה ביותר שמצפה למי שהולך כל הזמן רק בדרך הבטוחה קוראים התקרנפות. ההתקרנפות זאת התופעה שמישהו קם בבוקר מביט בראי והוא לא מזהה את עצמו עם מה שמשתקף לו בראי. 2. בי"ס דמוקרטי משקף טוב יותר את החיים בחברה דמוקרטית מאשר בי"ס דיקטטורי. זה ברור, לא? 3. לא בהכרח החיים בבי"ס דמוקרטי הם נעימים, ולא בהכרח החיים בעולם שמחוץ לבי"ס הם אכזריים. הדימוי של החיים בבי"ס דמוקרטי כחיים קלים ונעימים מקורו בכמה טעויות, חלק מטעויות אלו כבר הזכרנו קודם. כל מי שמבקר בבי"ס דמוקרטי, ומצליח להרגיש את אוירת החופש, חושב שהוא נחת בגן עדן: ילדים חיים ללא פחד ממבוגרים, לילדים יש זכות לעשות מה שעולה על דעתם. ביטויים אלו ואחרים של חופש נתפסים מיד כביטויים של אושר. אולם כפי שהזכרנו קודם לכן חופש לפעמים פרושו אושר, ולפעמים פרושו סבל. חופש בבי"ס דמוקרטי מתבטא גם בבדידות, שעמום, ובילבול. החיים שמחוץ לבי"ס הם בדיוק אותו הדבר - כל אחד חופשי, וכולנו חיים במדינה דמוקרטית בה כל אחד יכול לבטא את עצמו ולממש את החופש שלו בדרכים רבות. ולכן אין כל הבדל: גם בחיים מחוץ לבי"הס כמעט תמיד יש אושר וסיפוק, ויש בהם סבל של בדידות, אשמה ותחושת כשלון. 4. החיים מתחילים מיד בתחילתם, בלידה. גיל שמונה עשרה הוא הגיל בו מסיימים את בית ספר לא פחות ולא יותר. חיהם של ילדים הם חיים ממשיים, יש בהם אושר - ויש פחד, יש בהם סיפוק - ויש תיסכול, לפעמים החיים הללו הם קסומים - ולפעמים קשים ומכאיבים. הטענה שהחיים מתחילים אחרי שמסיימים את בי"ס ואילו השנים של הילדות וההתבגרות אינם אלא הכנה לחיים אמיתיים היא הטענה המרגיזה ביותר. היא מרגיזה לא רק בגלל הטפשות שהיא מבטאת, ולא רק בגלל הבורות של הרבה מבוגרים לגבי הילדות וההתבגרות, אלא בעיקר בגלל העובדה שבטענה הזו מצדיקים כמעט תמיד את שלילת הזכויות מילדים. בהמשך אנו נקדיש מקום מיוחד למיתוס של ההתפתחות, וכעת נציין רק בקצרה ש - ילדים שונים ממבוגרים, ומתבגרים אינם עוד ילדים ועדיין אינם מבוגרים, אבל את ההבדלים בין ילדים מתבגרים ומבוגרים קשה מאוד להגדיר באופן מדויק. כל הנסיונות שנעשו עד כה להבין את ההבדלים הללו נעשו מנקודת הראות של מבוגרים, וכולם לוקים בהתנשאות ובאגוצנטריות. נקודת המבט ההתפתחותית מובילה לדה-הומניזציה של ילדים. ומכאן המרחק קטן מאוד עד לשלילת הזכויות מהם. אנו מקווים שכעת לאחר שהבהרנו את ארבעת הנקודות הללו ברור לכל שבי"ס דמוקרטי הוא חלק מהחיים, ובמיוחד מחייהם של הילדים והמתבגרים שחיים בו. עדיין לא התיחסנו לחשש הסמוי בטענה שבי"ס דמוקרטי אינו מכין לחיים, חשש לגבי תוצאותיו של החינוך בבית ספר כזה. אנו נתייחס לנושא זה בהמשך בפרק "על מטרות החינוך ותוצאותיו".

snocI loohcS yb detaerc scihparG