על מטרות החינוך ותוצאותיו

הראנו קודם שלמבוגר יש תפקיד בקהילה של בית ספר דמוקרטי. בשורות הבאות ננסה לבדוק האם יכול להיות למבוגר מטרות חינוכיות מעבר לתפקיד שהגדרנו - שמירה על זכויותיו הבסיסיות של הילד, לרבות הזכות לדאגה. המיתוס של ההתפתחות - כל המטרות החינוכיות נובעות בהכרח מהרעיונות שיש למבוגרים על ילדים. ותמיד רעיונות אלו הם רעיונות של התפתחות. צבי לם (2) מחלק את המטרות החינוכיות לשלוש: 1. הכוונת ההתפתחות לקראת מילוי תפקידים מסויימים בחברה, 2. הכוונת ההתפתחות לקראת "אדם טוב", 3. תמיכה בהתפתחות לקראת אדם שהוא "הוא עצמו". אמנם ההבדלים בין כל מטרה כזו הם גדולים מאוד, והם כוללים את כל סוגי החינוך שאנו מכירים; אבל גם המשותף לכל המטרות האלו אינו קטן - כולן עוסקות בהתפתחות. המיתוס של ההתפתחות הוא המיתוס הגדול של החינוך. בבסיס המיתוס הזה מסתתרת ההנחה שמבוגרים יודעים מה טוב עבור ילדים: לילדים טוב לגדול ולהתפתח. המיתוס של ההתפתחות מוביל את המחנכים אל הסכמה נוספת, כולם יודעים שהעיסוק החשוב ביותר עבור ילדים הוא העיסוק בלמידה. כמובן שיש ויכוח על מהות הלמידה ומהות ההוראה שנגזרת ממנה, אבל הלמידה וההוראה אינם אלא ישום של רעיונות התפתחותיים. הבעיה עם מיתוס ההתפתחות ועם ישומי הלמידה וההוראה השונים היא, שבמקרה הטוב הם מייצגים תמונה חלקית בלבד של המציאות בבית ספר. המציאות בבית הספר היא מציאות של ילדים ומבוגרים. במשך כל שנות עבודתי עם ילדים אף פעם לא בא אלי ילד וביקש ממני שאלמד אותו דבר מה, וכמובן אף אחד לא ביקש ממני שאחנך אותו... במחקר שערכתי בין ילדי בית הספר הדמוקרטי בחדרה שאלתי אותם האם הם רוצים לגדול ולהיות מבוגרים? רוב הילדים ענו בשלילה, הם הסבירו לי שטוב להם להיות כמו שהם - ילדים. המיתוס ההתפתחותי אינו אלא ביטוי של מה שמבוגרים רואים כשהם מביטים על ילדים, משהו שצומח, משהו שעתיד להבשיל ולהיות מבוגר. החוויה של הילדים היא שונה, הם חוויים את עצמם כפי שהם. האם, אם כן, ניתן לדבר בכלל על מטרות בחינוך? מטרות חינוכיות, הן מטרות של מבוגרים עבור ילדים. בד"כ כשאני עושה משהו שאינני בטוח אם הוא טוב גם בשביל הילד, אז אני מחפש לעצמי צידוקים חינוכיים. בכל הפעמים שאני נמצא בקונפליקט עם ילד, אני מתרץ את עמדתי בנימוקים חינוכיים. נאמר שאנחנו עוזבים את ענייני ההתפתחות, אנחנו מאמינים במשהו אחר, למשל שילדים, כמו מבוגרים, רוצים לחיות את חייהם בדרכם, ועל פי מטרות שיש להם עבור עצמם; איזה מטרות חינוכיות יכולות להיות לי עבורם? איזה מטרות אני מוכן שיהיו למשהו אחר כלפי? אני לא מוכן שלאף אחד יהיו מטרות כל שהן כלפי. מטרות של משהו אחר כלפי תמיד מדיפות ריח רע של ניצול או מניפולציה. לפיכך מטרות חינוכיות הן לעולם לא מוסריות. כמעט כל הכרעה שאני צריך לעשות ביחסי עם ילדים מורכבת מהבררה בין פעולה חינוכית, לפעולה מוסרית: * האם לשקר לילד, בגלל שהוא שאל שאלה שעדיין אין הוא "בשל" להתמודד עם התשובה עליה? בדרך כלל הנושאים שאנו משקרים לגביהם בתואנה שילדים אינם בשלים להתמודד איתם הם הנושאים שלנו קשה להתמודד איתם - מין ובמיוחד מין שאינו כמו זה שמתואר בספרי ההדרכה המינית; מוות - לרבות רצח; ושגעון. * מה לעשות כשבנותי מבקשות ממני כסף? האם עלי לסרב בגלל שהן צריכות ללמוד שיש גבולות? או שמא עלי להסכים בגלל שכולנו חיים מאותו תקציב משפחתי? רוב ההורים מתרצים את קמצנותם בתרוצים חינוכיים אלו ואחרים. * האם להענות לבקשות של ילד לשחק איתו בזמן שאני עסוק במשהו אחר? אני יכול מיד להסביר לו שיותר טוב בשבילו לשחק לבד, בגלל שאז העצמאות שלו תתפתח, והוא יהיה יותר אוטונומי, או שאני יכול להיות ישר ולהגיד שלא מתחשק לי עכשיו. ברוב המקרים שאנו מתרצים את היחס שלנו לילדים ב"טובת הילד", אנחנו בעצם מרוויחים הרבה יותר מהילד מאותו המצב; אבל לא תמיד, כפי שהראתי למעלה הילד אמנם זקוק לדאגה, כמו שמבוגר רוצה שידאגו לו, ואין זאת בהכרח אותה דאגה, אלא שברוב המקרים אנחנו מתקשים מאוד לעשות את ההבחנה בין דאגה לילד, לבין הפקת רווחים לעצמנו. תוצאות החינוך - בסופה של דרך שיש לה מטרה מחכות התוצאות. מחנכים תמיד מסתכלים על הבוגרים של בתי הספר שלהם, ומחפשים את תוצאות החינוך שלהם. הבוגרים תמיד נמצאים במבוכה במפגשים כאלה עם מחנכיהם, הם חשים את המבט הזה ומנסים לעשות איזה פנטומימה שתספק את מה שהמחנכים חיפשו. הם מתנדנדים בחוסר נוחות, מחייכים, מנסים להראות אופטימים ומוצלחים. מחקר מקיף שנערך בסדברי (8) ניסה לבדוק את השאלה הבאה: כיצד השפיעו המסרים של בית הספר על בוגריו? עשרות בוגרים נשאלו לגבי החיים שלהם, אלפי עובדות נאספו ומוינו. בסופו של דבר לא נמצאו שום הבדלים משמעותיים בין בוגרי בית הספר הזה, שהוא אחד הרדיקלים ביותר בתקופתנו, לבין בוגרי בתי ספר אחרים בארה"ב. ייתכן מאוד שאחת הסיבות החשובות לכך שעדיין רוב בתי הספר בעולם מעניקים תעודות גמר, (למשל תעודות בגרות), היא הרצון של כולם בתוצאה מוחשית לשנים הרבות שהילדים בילו בבית הספר. אבל מעבר לפנטומימה שנועדה לרצות מחנכים ישישים, ומעבר להבל תעודות הגמר, ממש כמו שהראה המחקר בסדברי, לחינוך לא יכולות להיות תוצאות. אדם חי את חייו על פי ההכרעות שהוא עושה, ולפי מה שגורלו עושה בו. כשאני עבדתי עם ילדים אף פעם לא הטריד אותי עתידם של הילדים האלה, ידעתי שבכל מקרה אני אהיה מופתע ממה שיקרה איתם. אני אהיה מופתע איך הילדים האלו גדלו ונעשו מבוגרים. אני יודע שזה יקרה להם, ושזה יקרה להם גם בלעדי. אף פעם לא בחנתי אותם בעיניים עתידניות, לא חשבתי שהם יצליחו או יכשלו בחיים בגלל מה שאני עשיתי, הרי בקושי הצלחתי להסתדר עם החיים שלי.

snocI loohcS yb detaerc scihparG