הדיבור הכפול מאת: רוני אבירם - ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון רוני אבירם מדמה את מערכת החינוך לסכר שמאחוריו נקווים במהירות רבה מי שטפונות ונפערים בו סדקים ראשונים. כבר קיימות חריגות מהותיות ומהפכניות מהדפוסים היסודיים של בית הספר, אבל רוב החריגות עדיין מתרחשות ברמת השיח וההצהרות. המאמר מסכם כמה מהרעיונות העיקריים שהופיעו בספרו של אבירם שיצא לאחרונה, "נווט בסערה". אנו עומדים כיום לפני שינוי "סדרי בראשית" של מערכת החינוך. עקב אי-ההתאמה הגוברת במהירות בין בית הספר הקיים ובין המציאות הפוסט מודרנית, הירידה המתמדת במשמעותיות של תכנית הלימודים הנהוגה בו והדיספונקציוליות הגוברת שלו, נגזר דינו של בית הספר לעבור תהליך של שינוי רדיקלי ולהפוך למערכת פוסט-מודרנית. מערכת חינוכית שצריכה לתפקד במציאות פוסט-מודרנית ולהכשיר את בוגריה לתפקד במציאות כזאת אינה יכולה להישאר מודרנית, כשם שמערכת חינוך קיבוצית אינה יכולה לתפקד במאה שערים וכשם שמערכות חינוך כפריות שהתאימו לחברה החקלאית נכחדו במהלך התפתחותה של החברה התעשייתית. מבחינה זו אנו דומים לתושבים המתגוררים באזור שפקדו אותו שטפונות גדולים ובלתי צפויים. מי השטפונות נקווים במהירות רבה במאגר המים, המים הנקווים לוחצים בהתמדה על הסכר החוסם את המאגר, וסדקים ראשונים כבר נפערים בו. הסדקים בסכר כבר נבעים לנגד עינינו: חריגות מהותיות ומהפכניות מהמאפיינים המודרניים של בית הספר - שכל אחת מהן היא בבחינת שינוי סדרי בראשית - כבר מתרחשות. כפי שיתברר מיד, רבות מן החריגות (אם כי בפירוש לא כולן) עדיין מתרחשות ברמת השיח וההצהרות. אבל אין ספק ששיח חדש לחלוטין חדר למערכת ונשאר בה, אף על פי שהוא סותר במהותו את דפוסיה היסודיים ביותר - גם זאת מהפכה, שכן עצם קיומו של השיח החדש הזה בתוך המערכת גורמת למתח בין מילים למעשים, והמתח הזה הולך וגובר, הולך וגובר, ולא ייתכן שבסופו של דבר לא יזעזע את המערכת. ברמה הדידקטית, על הסטנדרטיות וההיררכיות של בית הספר המודרני מאיימות ההצהרות שמערכת החינוך מוצפת בהן, בדבר הצורך לעודד "למידת חקר" או "התפתחותו של לומד אוטונומי", ולעבור ל"שיטות הערכה אלטרנטיביות" - שיטות הערכה מעצבת שבמסגרתן התלמידים לוקחים חלק בקביעת הפרמטרים להערכה וביישומם, ומושא ההערכה הוא תהליך הלמידה ולא רק התוצר שלה - במקום התבססות על למידה פרונטאלית ועל שיטות ההערכה המסכמת המקובלת. הצהרות אלה מושמעות לעתים קרובות בהקשר לתהליך המחשוב המסיבי העובר על מערכת החינוך, שכן היום ברור לכולם - בניגוד למה שהיה מקובל בראשית ימי המחשוב - שהמחשב צריך להיות חלק אינטגרלי מתהליך הלמידה, ולעורר את למידת-החקר ואת האוטונומיה של הלומד. במקביל, ולא בלי קשר, הולכות וחודרות למערכת - שוב בעיקר ברמה ההצהרתית - שיטות הוראה וחינוך השמות דגש על הייחודיות של התלמיד. הולכים ומתרבים הדיבורים על הצורך להתחשב בסגנון הלמידה או בתחומי העניין השונים של התלמיד היחיד, או לפתח את הצדדים הרגשיים באישיותו באמצעות תכניות כמו אינטליגנציה רגשית, כישורי חיים וכו'. ברמה הארגונית, הליניאריות הקלאסית של בית הספר המודרני נשברת כאשר בתי ספר תיכוניים מעודדים תלמידים מצטיינים ללימוד באוניברסיטה במקביל ללימודיהם בתיכון. הלוקוצנטריות הקלאסית של בית הספר המודרני נשברת כאשר בתי ספר תיכוניים מתירים באופן רשמי לתלמידי הכיתות העליונות להיעדר ללא הצדקה מחלק מסוים מן השיעורים (15% בדרך כלל). הסטנדרטיות הקלאסית נשברת כאשר יש הכרה (שוב, עדיין הצהרתית בעיקרה) בתכניות לימוד ייחודיות לבתי ספר או ליחידים. הפרגמנטריות המודרנית נשברת במסגרת הנסיונות לעודד למידה בין-תחומית או על-תחומית, הרווחים מאוד במערכת. ההיררכיות של המערכת נשברת כאשר היא חדלה להיות מערכת צנטרליסטית, שבה החוק קובע כי כל אדם צעיר ילך לבית ספר ולבית ספר מסוים, והולכת וגדלה אפשרות הבחירה בין בתי ספר ובין בתי ספר לאופציות חינוכיות אחרות כמו חינוך ביתי. ועוד בעניין שבירת ההיררכיות של המערכת - ה"בון טון" של השיח החינוכי העכשווי דורש מתן אוטונומיה לבית הספר ועידוד התפתחותם של בתי ספר בניהול עצמי, בתי ספר ניסויים, ובתוך בית הספר - מתן אוטונומיה למורים לפתח "אני מאמין" בית ספרי או תכניות לימוד בית ספריות, זאת במקום הניהול הצנטרליסטי של המערכת ושל בית הספר, שהיה מובן מאליו עד לפני שני עשורים (ושממשיך להיות דומיננטי מעבר למישור ההצהרתי גם עכשיו). ברמת קהל היעד (אותה קבוצה או ארגון שאת דרישותיו צריכה המערכת לספק), בשני העשורים האחרונים עברה המערכת שינוי דרמטי - הרבה מעבר למישור ההצהרתי. עד לפני שני עשורים היה ברור שיש לה קהל יעד אחד - המדינה. אנשים צעירים תפקדו כחומר גלם והוריהם תפקדו כספקי חומר הגלם לרשויות, ו כמעט לא היה להם מה לומר בחינוך. ואילו היום קיימים כמה קהלי יעד - לכל אחד מהם דרישותיו וציפיותיו שלו, בלי הגדרה ברורה של "הטריטוריה הלגיטימית" - ההורים, הרשויות המקומיות שכוחן עולה בהתמדה, וכעת גם האנשים הצעירים עצמם, שלאחרונה החלו להופיע ככח פוליטי מאורגן במערכות החינוך (ראה שביתת התלמידים המאורגנת - השניה בהסטוריה של החינוך בארץ ישראל - שנמשכה כמה חודשים בשנים 1997-1998, שהשביתה הראשונה התרחשה שנתיים לפניה; או המו"מ של מועצת התלמידים הארצית עם שר החינוך על מתכונת בחינות הבגרות. לפני חמש או עשר שנים לא היה איש מעלה על דעתו שמועצת התלמידים הארצית היא גורם שיש לדון אתו). גם באופן גיוסו של קהל היעד חלה מהפיכה רדיקלית - בארץ היא עדיין חרישית, אבל בעולם המערבי (בייחוד בארצות האנגלו-סקסיות) היא כבר בולטת מאוד. אם לפני עשור הגיוס היה כפוי, שכן הליכה לבית הספר היתה האופציה היחידה למימוש הוראותיו של חוק חינוך חובה (אם כי במדינות רבות, פורמאלית היו קיימות גם אופציות אחרות), היום הולכת ומתחזקת במהירות עצומה תנועת החינוך הביתי - ההורים נוטלים על עצמם את האחריות על חינוך ילדיהם בבית. הקפיצה המספרית בהקשר זה מדהימה: בראשית העשור נמנו עם התנועה בארה"ב כמה עשרות אלפי אנשים צעירים, והיום נמנים עמה קרוב לארבעה מליון. גם במקומות אחרים ניכרת קפיצה דומה - חוקי חינוך חובה במדינות רבות שונו כדי לאפשר לגיטימיות לתופעה. גם בארץ מצויים כבר כמה אנשים צעירים שלא הולכים לבית הספר ומתחנכים בבית באישור מיוחד של שר החינוך, וכמה עשרות משפחות ששוקלות לבצע את המעבר לחינוך ביתי. המשמעות של התהליך הזה היא מעבר מגיוס כפוי לגיוס וולנטרי, ובית הספר יצטרך להתמודד עם אופציות אחרות כמו החינוך הביתי ולטווח ארוך גם עם החינוך בקהילה ובתעשייה, שאת ניצניו כבר אפשר לזהות. ברמת התכנים, כאמור, על הפרגמנטריות של בית הספר המודרני מאיימים הדיבורים הרבים על תכניות לימוד בין תחומיות ועל תכניות לימודים ממוקדות, ועל הסטנדרטיות והליניאריות שלו מאיימות הצהרות על תכניות אותנטיות ואפילו על תכניות כאוטיות (תכניות שבתחילתן לא ברור סופן). ברמת ההצהרה במסגרת השיח החינוכי העכשווי ברור כי אלו הן הגישות הרצויות, אם כי (כמו בהקשרים רבים אחרים) יש הבדלים עצומים בין ההצהרות ובין המעשים. ברמת המטרות - בעשור האחרון אנו עדים לתופעה שאין לה אח ורע בתולדות החינוך בעולם. הכוונה לציפייה שצוותים חינוכיים יעצבו את ה"אני מאמין" או "החזון" או "התפיסה" הבית ספרית: מדובר במהפכה מהותית, הן לעומת המבנה ההיררכי והסטנדרטי האופייני למערכת בארץ, כמו, למשל, מערכות לאומיות במדינות רבות אחרות, והן (ובאופן משמעותי הרבה יותר) לאור העובדה כי אנשי חינוך מעולם לא התבקשו לקבוע את מטרות החינוך - הם תפקדו כמכשירים ליישום מטרות החינוך בידי החברה או המדינה או האידיאולוגיה השלטת שהגדירה אותן. הציפייה הזאת היא ביטוי ברור ובעייתי במידה רבה לחלל הגדול שנפער במקום שבעבר הרחוק (עד לפני עשרים שלושים שנה) היו מטרות ברורות. "בעייתי" משום שאנשי חינוך מתקשים מאוד למלא את החלל בתוכן. זו היתה מאז ומעולם מלאכתם של פילוסופים, תיאולוגים או אידיאולוגים. כדי להתמודד באופן שיטתי עם השאלות הנחוצות לקביעת המטרות הרצויות של החינוך - שאלות בדבר טבע האדם, החיים הטובים והחברה הרצויה, שהן השאלות המופשטות והמורכבות ביותר בחשיבה האנושית - דרושים הכשרה, כלים לוגיים, ידע ועמדות מוסריות. אנשי החינוך חסרים את הדברים האלה - לכן הם מפיקים בדרך כלל מסמכים שטחיים החוזרים על אמירות שבלוניות שאין הם מבינים אותן לעומקן. אבל מה שמעניין בתופעה זו הוא לא הכשלון הצפוי מראש של הציפייה, אלא עצם הציפייה - שנועדה לכסות על ערוות המערכת בכל שקשור למטרות החינוך - כי אנשי חינוך יוכלו למלא את החלל הגדול שהניחו אחריהן האידיאולוגיות הגדולות (הציונות, הסוציאליזם, המדענות...) לאחר שהתפוגגו. בדרך כלל מי שמעורבים באחד המהפכים הרדיקליים הללו אינם מודעים לא לקשר שלו עם המהפכים האחרים, לא למקורות המשותפים לכל המהפכים במציאות הפוסט-מודרנית, ולא לצורך לבצע התאמה מהותית בין המערכת למציאות החדשה ההולכת ומתהווה במהירות סביבה: מערכת החינוך אינה יכולה להיות מנותקת לאורך זמן מהמציאות שבה היא מתפקדת, שכן אז היא מאבדת את המשמעות התרבותית ואת הפונקציונליות החברתית שלה, ודנה את עצמה לכשלי תפקוד הולכים ומתרבים, ולשחיקה הדרגתית ו/או לקריסה פתאומית. כרגע השינוי איטי יחסית, בגלל המונופולין שמקנה למערכת חוק חינוך חובה ובגלל הצנטרליזם המבני שלה - אבל אין מנוס ממנו. הולך ונפער במערכת הפער בין רמת ההצהרות ובין רמת המעשים, וניכרת בה מידה של דצנטרליזציה מבנית. ככל שיגבר הפער ויתכרסמו המונופולין של המערכת והצנטרליזם שלה, יגברו המתח הפנימי, אווירת אי-האמון וכשלי התפקוד שינבעו מהם, ומצד שני תגבר התחרות בין המערכת ובין המערכות האחרות המתפתחות היום (חינוך ביתי, חינוך בקהילה, חינוך ע"י עמותות הורים, חינוך ע"י התעשיה), ויואץ השינוי בתוך המערכת. נזקי המהפכה המהפכה היא מהפכה סטיכית, הכרחית, היא תתבצע בכל מקרה כתוצאה מהשינוי לעבר הפוסט-מודרניות. בעוד עשור נמצא את עצמנו במערכת חינוך שונה המתאימה לזמנה. אבל אם לא תשקיע המדינה הדמוקרטית-ליברלית מאמצים מיוחדים בטיפוח מגמות ותפיסות שיאפשרו שילוב אופטימלי בין עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית לבין הדפוסים הבסיסיים של הפוסט-מודרניות, יהיו לשינוי הזה מחירים אדירים במישורים רבים. כאן נעסוק במחירים שיהיו במישור הפונקציונלי - בזבוז של משאבי כסף, אנרגיה, זמן, רצון טוב ואמונה של מורים, תלמידים והורים. ניקח כמשל את מחשוב בתי הספר בישראל. מדובר במהלך של שני שלבים מרכזיים. עד שנות התשעים הראשונות היה המחשוב עניין ליוזמות מקומיות של קבוצות הורים, הנהלות בתי ספר או רשויות מקומיות. מראשית שנות התשעים מדובר ביוזמה ממלכתית למחשוב כל בתי הספר בישראל ביחס של מחשב לכל עשרה תלמידים - עד כה מוחשבו מחצית מבתי הספר בישראל בעלות אדירה של כמיליארד שקל. היוזמה הושפעה מהדברים הבאים: א. הכרה אמיתית בעובדה כי המחשוב כאן אתנו, ומערכת החינוך לא יכולה להתעלם ממנו. ב. חוסר הבנה עמוק ושיטתי של המשמעות הארגונית, הדידקטית והתכנית של המחשוב והתקשוב של בתי הספר. ג. חוסר הבנה של הקשר בין מהפכות המחשוב והתקשוב למהפכות הפוסט-מודרניות האחרות. התוצאה: היוזמה נחלה כשלון, שכן הרוב המכריע של המורים והתלמידים כמעט אינם משתמשים במחשבים ובתקשורת מחשבים. אלפי מיליוני שקלים יורדים לטמיון, וכמוהם רצון טוב של עשרות אלפי מורים, שהשקיעו לשווא שעות רבות בהעשרה ובהשתלמויות, וסביר להניח שבעתיד יהיו חשדניים יותר כלפי כל שינוי. דוגמה נוספת בעניין מקביל - בתודעתם של רבים המחשוב מתקשר עם המעבר ללמידת חקר. למידת חקר היא למידה המבוססת על התמודדות של התלמיד כיחיד או כחלק מקבוצה עם בעיה כלשהי, בדרך כלל בעיית אמת של עצמו או של ארגון או מציאות חברתית כלשהם, והוא קובע או שותף בקביעת הפרמטרים להתמודדות עם הבעיה. הקשר הזה אכן מוצדק - שכן למידת חקר היא אכן הפרדיגמה של למידה אמיתית ופרודוקטיבית, ומשום שהתרומה המשמעותית ביותר של המחשוב והתקשוב יכולה להיות דווקא בהקשר זה, שכן כמכשיר לתרגול ולשינון (קרי כתחליף לדפים ולחוברות עבודה) לא הוכיח המחשב את יתרונו. בשני העשורים האחרונים גברה ההכרה שבית הספר איבד את יתרונו היחסי כמוסד מעביר ידע בעולם מוצף ידע, ולפיכך למידת חקר היא דפוס הלמידה הבסיסי ביותר והדרוש ביותר, ונעשים מאמצים ניכרים לקידום למידת חקר בבתי ספר גם ללא קשר למחשוב. אלא שברור כי למידת החקר לא הצליחה לחדור באופן משמעותי למערכת החינוך, עם או בלי קשר למחשבים. אילו השקיעו מקבלי ההחלטות זמן בחשיבה עמוקה יותר - היו מן הסתם מגיעים למסקנה, כי למידת החקר סותרת את המבנה התוכני והארגוני המודרני של בית הספר ואת המטרות המודרניות שלו הנותנות תוקף למבנים אלה. אף חוקר לא יכול לחקור ברצינות עשרה או שנים עשר נושאים בו זמנית (או לחקור ברצינות נושא אחד ובמקביל לעסוק בעשרה נושאים אחרים), על פי לוח זמנים מוכתב של כשלושת רבעי השעה לנושא, עם ארבעים אנשים שלא בחר בהם. אף מנחה לא יכול להדריך ברצינות ללמידת חקר מאות אנשים בו זמנית. לכן: כל זמן שתמשיך לשלוט במערכת תפיסת הלמידה התיאורטית, תכנית הלימודים הדיסציפלינארית הנובעת ממנה והמבנה הארגוני ההיררכי הקשיח, אין סיכוי ללמידת חקר אמיתית. מלבד הנזקים שהצבעתי עליהם, המתבטאים בבזבוז זמן וכסף, הנזק החמור ביותר הוא בזבוז המשאב היקר ביותר - האמון של המורים ב"יוזמות" וב"פרוייקטים" חדשים, ואמון התלמידים וההורים במערכת. התוצאה של סדרת הכשלונות הארוכה של הפרוייקטים ומהלכי השינוי ושל חוסר האמון הנובע ממנה היא, שבמערכת החינוך התפתחה שפה של דיבור כפול (DOUBLE TALK), שלא היה קיים בה מעולם ושלדעתי אין לו אח ורע בשום מערכת ציבורית אחרת. כאמור, השפה שמדברים בה על החינוך מבטאת את המציאות החיצונית למערכת החינוך ואת הציפיות ממנה, והיא כבר פוסט-מודרנית במידה רבה. המציאות בתוך מערכת החינוך היא במהותה עדיין מודרנית - והפער עצום. כדי לתפקד במחיצת הפער הזה מסגלים לעצמם מורים, מנהלים ומקבלי החלטות את שפת הדיבור הכפול. הם מדברים פוסט-מודרנית על: למידת חקר, תכניות למידה אותנטיות, תחומי עניין, שימושים מתקדמים במחשוב, פורטפוליו, הערכה אלטרנטיבית, אוטונומיה בית ספרית, ייחודיות בית ספרית, עידוד היזמות, היצירתיות, הלמידה האוטונומית, פיתוח האינטליגנציה הרגשית, התחשבות בסגנונות למידה, באינטליגנציות שונות, פיתוח חזון בית ספרי, ניהול עצמי של בתי הספר, מנהיגות חינוכית, צעידה אופטימית לקראת "המאה -21". ובו בזמן העומק ליבם הם יודעים, שמדובר במוסד שגם הסבא-רבא שלהם, שלא הכיר אף אחד ממטבעות הלשון הנ"ל, ושלא ידע שום דבר גם על אינטרנט, מולטי מדיה, מחשב נייד, פקס, מחשב ביתי, וידיאו, טלוויזיה, מטוס, רדיו או מכונית, היה מרגיש בו כמו בבית (בשעה שאם היה נקלע למפעל היי-טק או לבית חולים בן זמננו היה הולך לאיבוד) וברור שהשיח הפוסט-מודרניסטי עדיין לא יושם בו. התוצאה: נעלם הקשר בין השפה לעולם, הולכת לאיבוד ההכרה כי הצהרות ומטרות הן דברים הדורשים יישום, וכל הצהרה בדבר "שינויים, יוזמות וחידושים" אינה מעוררת אלא חדשנות וציניות. ברור כי ארגון שמתקיימים בו מאפיינים אלה הוא ארגון חולה. אולי היה אפשר לחיות עם הנזקים הארגוניים הכבדים שגורמת שפת הדיבור הכפול, אבל נשאלת השאלה, האם מישהו יכול להעלות על הדעת מה הם הנזקים החינוכיים הנגרמים לדורות של אנשים צעירים, הגדלים במציאות שכדי לשרוד בה צריך להבין שלמילים אין ערך ושמטרות הן הצהרות רטוריות שאינן דורשות מימוש או כיסוי?

Graphics created by School Icons