|
שיחותיי עם ז'קלין טור אישי מאת יהודית אברון לפני כ- 7 חודשים הייתי אצל ז'קלין בפגישה השבועית שלנו, מיד אחרי שעקרו לי שן. זו הפעם הראשונה שעוקרים לי שן קבועה, והייתי מבואסת מאד. ז'קלין, שלא יודעת חוכמות ואומרת כל מה שיש לה, היתה מזועזעת, לא בגלל השן, אלא בגלל המיקום שלה. יא ווילי, היא קראה, שן במקום כזה, שכולם רואים כשאת צוחקת, זה הכי גרוע שיש, מעכשיו אסור לך לצחוק בפה פתוח, רק קטן קטן. מאז אני צוחקת קטן קטן (פשוט כי אין לי סיבות לצחוק יותר גדול). ביום שלישי השבוע, נניח, יואב בא להראות לי איך הוא קופץ מהמקום מעל הספסל שבנו הילדים בשנה שעברה (יש שניים כאלה, והוא החליט לקפוץ מעל אחד מהם). בלי בעיות קפץ. בא גלעד, והראה לי גם הוא שזה פשוט מאד, לקפוץ מהמקום מעל הספסל. נעמדו שניהם לידי ועודדו אותי לקפוץ מעל הספסל מהמקום, בלי תנופה. נו, יהודית, זה פשוט, ממש קלי קלות. אמרו. ואני, איך אעמוד בפני אתגר שכזה. עמדתי מול הספסל, שינסתי את כל הריכוז שלי ו-כן……. קפצתי מהמקום, וגם עברתי……. אבל בנחיתה החלקתי…….. יואב הסביר לי כעבור כמה ימים, שכשנוחתים צריך לנחות על האצבעות לא על העקבים, כדי לא לאבד שיווי משקל… וכשהחלקתי, מעדתי לאחור ונחתתי עם כל משקלי הפעוט על קצה הספסל, על עצם הזנב. וזה כאב, מה זה כאב, כאב כאב כאב כאב כאב כאב, ודמעות ירדו לי בלי שרציתי כי זה כאב כאב כאב כאב, והפנים התכווצו לי מכאב, והפה נפער, מכאב…. לשניות חשבתי שאני מאבדת את ההכרה מרוב שזה כאב… יואב וגלעד עמדו לידי, מנסים להרגיע, לברר שאני בסדר.. וזה כאב וכאב וכאב, אי משם הופיע נועם כפיף, וראה אותי ככה, עם דמעות ופנים מעוותות, (הוא לא ידע מה קרה) התכופף אלי ברגש, קרוב קרוב לפנים שלי, ושאל בעדינות, יהודית מה קרה לך, נפלה לך שן? זה פשוט כל כך הצחיק שהפסקתי לבכות. מאז אני בוכה קטן קטן, והנועמים האלה עושים לי לצחוק גדול גדול, לפעמים. ואם בנועמים עוסקים, סיפור קטן לסיום של נועם ריבלין שסיפרה לי אמא שלו, יורית. נועם הציע את עצמו לתיפוף על דרבוקה ביומולדת של ליקוש מהגן. הוא התכונן והתאמן במשך הרבה זמן ומאד התרגש לקראת האירוע. והאירוע אכן היה מוצלח מאד. כששאלה אמא שלו איך הרגיש אחרי, סיפר לה שהוא מרגיש שזכה במדליית זהב. מדליית זהב בתיפוף, שאלה אמא, לא אמר, מדליית זהב של שמחה. ד"ש מז'קלין, יהודית.
לעמוד: השער 
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
|
