ירוק ושלישית אדום ומהר מאד כולם היו צבועים ונרגשים.
מסתבר שזה הזכיר לאופירה רוח, כי היא הראתה לילדים ציורים של מארק שאגל שמצייר אנשים עפים ברוח וגם התחילה לפזר על התמונה עלים יבשים,
עד שהילדים אמרו שזה לא נעים להם עכשיו בכלל בידיים. בלי בעיות, היא העיפה אותם לשקית ומשם לפח.
גם אופירה וגם שגית לא שכחו איך זה להיות ילד. הן יודעות איך לעניין את הילדים בדרכים דמוקרטיות. אין כפייה - רק הצעות. בכלל, ילדים בגן לומדים
להגיד "לא" ו"כן" לפי הרצונות שלהם. אופירה לא מפנקת אותם - לא נותנת להם הכל או לא כלום. לדעתי, היא מחזקת את הבטחון העצמי שלהם בכך
שהיא מסתכלת עליהם בגובה העיניים.
אחר כך עזרתי לכולם לשטוף ידיים וכשהציור התייבש, תלינו אותו בגן. כל אחד עשה מה שהוא רוצה ואני שיחקתי
|
הרגשתי ילד -
בלי
מחוייבויות,
בלי הגנות, בלי
שיריון.
איור: אלי בן צבי
הפליא אותי
שהילדים
הקטנים לא
מפחדים
מגדולים, כמו
שאני פחדתי
בגילם.
|
איתם והרגשתי ממש ילד. כשהם הלכו לאכול תפוחים בגן השעשועים הם הזמינו אותי, אבל לי היה שיעור תנ"ך. הצטערתי מאד שלא יכולתי להמשיך
להיות איתם - איתי בגן הוא ילד הרבה יותר צוחק, הרבה יותר עליז, הרבה פחות פחדן ובכלל לא עצור.
הפליא אותי שהילדים הקטנים לא מפחדים מגדולים, כמו שאני פחדתי בגילם. אני חושב שהמצאות ילדים גדולים בסביבה מועילה להם מאד. כאילו יש
להם אחים גדולים. מה שמדהים הוא שהאטרף של בית הספר, הרעש וההמולה, לא מגיעים לגן שעל הבמה. שום דבר לא חודר דרך המעטפה הקסומה
הזאת. ובהשוואה לגן שלי, פה לא ראיתי אפילו ריב אחד - חוץ מהריב שלי עם עצמי - ללכת או להישאר? להישאר או ללכת?
בסוף לא הייתה לי ברירה, הלכתי לשיעור שלי. אני הלכתי לשיעור תנ"ך אבל הנשמה שלי - היא נשארה בגן.
|
1