שיחותיי עם ז'קלין טור אישי מאת יהודית אברון בכל יום שישי אני הולכת לעשות פן אצל ז'קלין - הספרית שלי כבר 15 שנה. יחד גידלנו את ילדינו, היא את שלושת בניה ואני את השאר (בתי האחת והיחידה). ילדינו כולם נסיכי הכתר, גם אצלי וגם אצלה. ולכן השיחות שלנו הן תמיד על נסיכים ונסיכות. כשסיפרתי לז'קלין שבבית הספר שלנו הילדים בוחרים מה ללמוד, שמעתי שהיא בולעת את הרוק. למרות הרעש של הפן שמעתי את הרוק יורד בבהלה. "אבל איך הם יודעים מה לבחור?" שאלה בחרדה, "ומה אם לא ירצו ללמוד לקרוא ולכתוב? וחשבון? אם הנסיכה שלך לא תרצה ללמוד חשבון תתני לה?" סיימה בהתרסה... אז סיפרתי לה סיפור על פיל קרקס ענק אחד, שרגלו הייתה קשורה למוט עץ קטן שהיה נעוץ באדמה. "ומדוע מעולם לא הזיז הפיל הזה את המוט הקטן וברח?" שאלתי אותה. משאחרה התשובה להגיע, עניתי: "משום שהיה קשור למוט הזה מגיל צעיר, מאז היה גור קטן. כשהיה גור צעיר ניסה להשתחרר ולא הצליח, כמובן, כי היה קטן והמוט גדול יותר. הוא ניסה וניסה, לא הצליח ולבסוף ויתר. כשגדל, חדל לנסות! "אז אם היא לא תרצה ללמוד ואני אכריח אותה", היה תורי להתריס, "האם היא תלמד מזה חשבון, או שתלמד להסוות את הרצונות שלה? אולי היא תלמד להכנע לרצונות של מישהו אחר במקום להקשיב לרצון שלה ואז גם היא לא תאמין שהיא יכולה להוציא מוט קטן מהאדמה"... והאמת, נראה לי שז'קלין הבינה. והמערכת מוסיפה: יפה מאד, אבל לא ממש אישי - מה שמזכיר סיפור אחר, על פיל אחר, הפיל של הרשל'ה: לכיתה של הרשל'ה נאמר כי מחר ייבחנו התלמידים על אחד משני הנושאים הבאים: פילים או מלפפונים. "כדאי שתלמדו על שני הנושאים", אמרה המורה. הרשל'ה התעצל לעשות כן ולמד אך ורק על המלפפונים. למחרת בבוקר הודיעה המורה, כי המבחן הוא על פילים. הרשל'ה לא התבלבל וכתב: "הפיל היא חיה גדולה ואפורה שאוהבת מלפפונים. המלפפונים שייכים למשפחת הדלועים".... וכך המשיך והמשיך לכתוב את כל מה שידע על המלפפון. (הערת סוגריים 1: אבל בכל זאת, כל הכבוד ליהודית, המבוגרת היחידה בקהילה שהבטיחה משהו לעיתון וגם קיימה!) (הערת סוגריים 2: בגיליון השני אנו מצפים לטורו של דוד הירש (אבא של הלל) - "חתרן בלתי נלאה", לטורו של אבירם בלזר (אבא של לי מהגן) - "ברצינות, אבירם" ולסיפורים חד פעמיים נוספים, פרי עטם של מבוגרי הקהילה העסוקים). לעמוד: השער 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11